רש"י על פסחים ל״ט ב:ט״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ל״ט ע״ב:ט״ו רש"י על פסחים מ׳ ע״א:א׳ »

1 תוספתא כפשוטה על פסחים פתח ↗

10. קמח קלי שירד לתוכו דלף אין בו משום חמוץ. וכ"ה "קמח קלי" בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע חסרה המלה "קמח". ובבבלי ל"ט ב': תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא, והוא דעביד טיף להדי טיף. ופירש בה"ג ה' פסח ספ"א ד"ו כ"ח ע"ג, ד"ב, עמ' 134: דמי לעיסה דכמה דמיעסקי בה לא מחמצא ושריא.וכמה מן המפרשים הגיהו בתוספתא ע"פ הבבלי ומחקו את המלה "קלי". ברם קשה להגיה את כל הנוסחאות, ואף בעיטור ה' מצה ומרור מביא את הברייתא שבבבלי, ומעיר: "ובתוספתא קמח קלי". ולפי גירסא זו משמע שהתוספתא חולקת, וקמח קלי הוא קימחא דאבישונא,14עיין רש"י ל"ט סע"ב, ושבת קנ"ה סע"ב. ואמרו בבבלי ל"ט ב': לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא, דילמא לא בשיל שפיר, ואתי לידי חימוץ. ולפ"ז אם בשיל שפיר מותר, שהרי האפוי שבשלו אינו בא לידי חימוץ, עיין בבבלי לעיל שם, ועיין בארחות חיים ה' חו"מ, ח"א סי' ס"ב, ע"ב ע"ד. ומכאן משמע שאפשר לפרש את התוספתא שבדיעבד אין חוששין בקמח קלי שמא לא נאפה כהוגן, ומותר, מפני שאין האפוי מחמיץ, ואופין אותו מיד, אבל בקמח רגיל אף בדולף חוששין.ולעיל חלה פ"א ה"ד שנינו: קמח קלי שגבלו ועשאו עיסה חייב בחלה. ואפשר שקמ"ל ג"כ שאעפ"י שאין גיבול ממש בקמח קלי15עיין בבלי שבת קנ"ה סע"ב ואילך, ולעיל שבת פי"ב, שו' 47. מ"מ חייבת בחלה, ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 793 ואילך.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

ולמה אין כו'. קנסוהו ואפי' כו'. כן מבואר בירוש' ועיין בירוש' יבמות פ"ח ה"ב גבי משוך דמבואר שם להיפך דמשכוהו אחרים לא קנסו אותו וברש"י ביצה דף כ"ז ע"א דאם אדם אחר שחט את הבכור אין קונסין אותו ובירוש' תרומות פ"ט ה"ב הוה שם בעיא אם נתחלפו עומרים שלו בעומרים של תרומה אם קנסו אותו וכן רש"י בכורות דף ל"ד ע"א דייק שם גבי הצורם אוזן בכהן קמיירי ור"ל דבישראל לא קנסינן את הכהן כיון דאינו שלו וכעין שכ' התוס' יבמות דף צ' ע"א ד"ה אזיל דמה פשע הכהן ובתוס' כתובות דף נ"ז ע"ב ד"ה אי ובהך דבכורות דף י"ג ויומא דף ס"ו ותוס' ע"ז דף י"ג גם אם החרים בזמה"ז אם סתם חרמים לכהנים אם קונסין אותו ואף דזה הוה ממון כהן אך י"ל דכונת רש"י בבכורות הנ"ל משום דגבי ישראל הוה מילתא דלא שכיחא להטיל מום בבכור כמבואר שם דף ל"ה ע"ב וכ"מ ולא קנסו אותו וכמו דמבואר בבכורות דף ג' ע"א גבי עבד ורש"י שם דף ט"ו ע"ב גבי גזרה שמא יגדל עדרים עדרים דהיכא דעובר בלאו לא שכיח ולא גזרו ותוס' עירובין דף ל"ט ע"ב ד"ה אי וביבמות דף ל"ה ע"א ותוס' שם דף צ"ב ע"ב דנשואי מזיד לא קנסו אותו דלא שכיח ובגיטין דף נ"ג ע"א ובנדה דף ע"ב ע"ב גבי בועל דלא טימאו משום דלא שכיח. ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל' תמורה פ"ד ה"א וה"ד גבי ולד וולדן דזה לא גזרו רק בשל גוף הקרבן ולא בשל תמורה משום דלא שכיחא ואף דמרש"י תמוה דף י"ח ע"א ד"ה גזרה לא משמע כן ע"ש ובזה יש ליישב כונת רש"י בהך דבכורות דף ס"א ע"א בד"ה במעשר בזמה"ז דכ' שם דלא ס"ל הך גזרה דר"ה והוא תמוה חדא דלמה נקט טעם הנדחה בגמ' וגם בדיעבד הא הוה מעשר כמ"ש התוס' שם וכן כ' תוס' חולין דף קל"ו ע"ב ד"ה לפני ע"ש ובירוש' סוף מס' שקלים מה דמחלק שם בין היכא דחזי בזמן המקדש או לא ע"ש והטעם י"ל דהוה כמו אין מפרישין תחילה לאיבוד כמבואר מנחות דף ע"ד ע"א ומעילה דף י' ע"א וכ"מ ובמ"א הארכתי בזה. אך באמת כונת רש"י בבכורות כך דהא כ"כ דהיכא דיש עוד איסור הוה מילתא דלא שכיחא ולא חיישינן לתקלה ולכך כ' רש"י דאם נימא כדס"ד בגמ' שם דלכך נתבטל מע"ב משום גזרה דיתום ולקוח לא משום תקלה כמסקנא א"כ גבי אם שנים בעשירי וקראן עשירי דעשה ב' איסורים מע"ב משום הך גזרה וי"א דהוה שלמים משום תקלה וא"כ לא שכיח ושוב לא קנסו אותו וכי הך דעירובין דף ס"ב ע"א ודף ס"ה ע"ב גבי יחיד במקום נכרי לא שכיח וכ"מ ותוס' יבמות דף ל"ו ע"ב גבי מינקת באירוסין וכ"מ. משא"כ גבי כהן בבכור דהוה זה בגדר תקנה דנחשדו ולכך פסקינן דאין נ"מ בין חבר לע"ה שפיר קנסינן. ובזה א"ש הא דלא הביא רבינו בהל' בכורות הך דין דדף ל"ו ע"א גבי לא היו מוחזקין בו שהוא בכור דנאמן הכהן לומר שלא הטיל בו מום ע"ש והטעם כך דעיין בירוש' דמאי פ"ג ה"ד דאמר שם דאם ע"ה אומר שהחליפם ונתן מתוקנים תחתיהם אם אומר שהפירות הי' שלו לא מהני והטעם כיון דזה הוה תקנה דשל ע"ה אף דהוא מסתמא מעשר מ"מ כ"ז שלא קיבל עליו חברות צריך לעשר דמאי מה יועיל לנו המיגו וכעין הך דאמרינן בחגיגה דף כ"ב ע"ב הובא בירוש' שם בדמאי פ"ב ה"ג דאין נאמן לומר הוכשרו ולא נגעתי בהם דכיון דהוכשרו שוב הם טמאים מחמת התקנה ולא מחמת המגע ולכך רבינו בהל' מעשר פי"ב הי"א לא הביא סיפא דאמר שם משלי חייב לעשר ואם אמר מעושרים הם א"צ לעשר משום דע"כ האי מעושרים ר"ל דאינם שלו דכיון דאמר שלו לא מהני מיגו ולכך השמיט זה דא"כ היינו רישא. ועיין במה דפליגי בירוש' דמאי פ"ב סה"א גבי הני פירות דתיקנו דצריך להפריש מהם דמאי ויש מקומות שצריך ויש שאין צריך אם הולכין בתר מקום שהפירות משם או בתר מקום שהם עכשיו שם. חזינן דזה הוה תקנה לא חשש דאל"כ אטו אגבא דחמרא כו' כעין דאמרינן בפסחים דף נ"ב ע"א גבי פירות שביעית ועיין בירוש' ספ"א דעירובין גבי מחנה דפטרו שם מן הדמאי אם אח"כ נכנס לעיר כבר נפטר ועיין בחגיגה דף כ"ה ע"ב ודף כ"ו ע"א כה"ג גבי ע"ה ברגל ובשעת הגתות ובירוש' שם ואף דבריש פ"ד דדמאי מבואר שם דאף דבשבת מותר לאכול על פיו מ"מ במוצ"ש אסור שם לא הוה בגדר פטור רק נאמנות ועל מוצ"ש אינו נאמן משא"כ בגדר פטור ועיין בירוש' כלאים פ"ג ה"ב גבי נתמעט הגבול לענין הירקות ומש"כ בזה בח"א פכ"ח מהל' שבת. ועיין בפ"ד מס' מעש"ש מ"א גבי פודהו כשער מקומו ובאמת י"ל דקאי על מקום שהפירות שם עיין בתוספ' דמאי פ"ה ומעש"ש פ"ג והנה בתוספ' שם גרס להיפך מגירסת הירוש' דגבי דמאי מחמירין לענין יוקר וי"ל דהא מבואר בירוש' שם הטעם משום דיכול להערים ולפוטרו מחומש וגבי דמאי לא שייך זה. עכ"פ חזינן דהוה תקנה לא חשש. וה"ה בהך דבכורות דף ל"ו הנ"ל כיון דקי"ל דלא חלקו בין חבר לע"ה וא"כ לא מהני כלל מיגו וזהו ג"כ הך דכתובות דף כ"ז גבי מחבואה בשבויה משום דזה הוה תקנה וכיון דאמרה לא נחבאתי שוב הויא טמאה ולא מהני בה מיגו ולכך לא איפשט שם והנה רבינו בהל' בכורות פ"ה ה"ז כ' שם לא נחשדו כו' ונאמן כו' וקשה הא בפ"ג פסקינן דאין רואין לישראל מום בבכור מפני שהוא חשוד על גזל הכהן וע"כ צ"ל דשם מיירי דאין אנו יודעים כלל שהוא בכור ומ"מ רק ישראל נאמן לא כהן וע"כ כמש"כ דזה בגדר תקנה. ועיין במה דמבואר בנדה דף ה' ע"א דר"מ ס"ל דגבי כתם אף בהני ד' נשים דדיין שעתן מ"מ כתמן טמא למפרע משום דס"ל דכתם הוה בגדר תקנה לא מחמת חשש ראיי' ולכך אין נ"מ ועיין תוס' שם בירוש' ערלה פ"ב דמדמה כתמים לדמאי ע"ש בהל' א' ועיין בהך דחולין דף ו' מה דמייתי ראי' דלא חשו על תערובות דמאי מהך דר"א אכל ומה ראי' דילמא איתרמי מילתא שזה עישר וע"כ משום דזה הוה בגדר תקנה וכל שלא קיבל עליו חברות צריך לעשר פירותיו וכן גבי שחיטת כותי כן וע"ש בתוס' דף ה' ע"א ד"ה עפ"י ושם ג"כ זה תליא אם הטעם דשחיטתו פסולה דלאו בר שחיטה הוא כמ"ש התוס' שם ג' ע"ב ד"ה קסבר או כמ"ש רש"י שם ד"ה חוץ משום דמנבל בכונה ע"ש ועיין ברש"י פסחים דף ל"ט ע"ב ד"ה דילמא דאמר שם דלא מהני חליטה גבי קלוי וע"ש דף מ' ע"ב והטעם דכיון דהוא קלוי ובל"ז לא מחמץ רק משום גזרה שוב אין נ"מ בין חלוט ללא גם נ"מ כמ"ש רש"י שם בין דבר שדרכו ליתנו לכלי ראשון דאז לא גזרו ועיין נדרים דף מ"א גבי ערסן דצריך רק בכלי ראשון שעל האור ולכך לא גזרו בזה וא"ש דברי רבינו בהל' חמץ פ"ה ע"ש בהל' ג' מש"כ. ולכך הוה הטלת מום ע"י כהן מילתא דשכיחא וקנסו אותו ועיין תוספ' בכורות פ"ד דאם אמר כהן נתנו לי נאמן הישראל ע"ש ועיין תמורה דף ח' ע"ב דשם מבואר דאינו נאמן ומה דשם חייש שמא יעשה הישראל בו מום ע"ש בתוס' וי"ל ר"ח לשיטתי' אזיל בבכורות דף ל"ה ע"ב דישראל ג"כ חשוד על זה אך לא בגדר תקנה ונ"מ דגבי ישראל יש לחלק בין חבר לע"ה וכן כ' שם התוס' בכורות וכן הוה במה דאמרינן בכ"מ רוב ע"ה מעשרין הן ועיין במנחות דף ל"א ע"א דלחד לישנא הוה זה מחלוקת ועיין תוס' בכורות דף י"א ע"ב דמכ"מ אף לדידי' לא הוה הפרשת דמאי רק מדרבנן ור"ל כך דמ"ד רוב ע"ה מעשרין הוה זה בגדר בירור ופסק ועיין תוס' בכורות דף כ' ע"ב ולכך אמרינן בסוף פ"ה דדמאי דמן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום וכבר הקשה שם בירוש' אמאי לא נימא דתרומה ולא תאכל כמו מן הודאי על הדמאי ותירץ שם זאת אומרת דספק דמאי וספק ת"מ של דמאי פטורה מן הודאי ר"ל כך דעיין במעש"ש פ"ד מ"ח בהך מחלוקת דב"ש וב"ה גבי המניח איסר כו' דב"ש אומרים הכל עשרה וב"ה אומרים דבודאי י"א ובדמאי עשרה ובירוש' אמר דב"ק ס"ל דבין בדמאי ובין בודאי י"א ע"ש בדברי רבינו אך ר"ל דהנה בדמאי פ"א מ"ג מבואר שם דהלוקח בכסף מעש"ש א"צ להפריש דמאי ע"ש בירוש' וכן נקט שם דהמדומע ג"כ פטור ובירוש' שם הוה מחלוקת דאמוראי אם הוה זה בגדר תקנה דלא גזרו על זה דמאי או משום דלא נחשד ע"ה והנה בדמאי שם פ"ה ה"א מבואר דב"ש פליגי על זה ע"ש והנה בדמאי פ"א ה"ג אמר שם דהך דנקט דאם קרא שם לת"מ ולמעש"ש על הנך דפטורים מן הדמאי מה שעשה עשוי זה רק למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט הוא אבל למ"ד ממון גבוה הוא לא חל ע"ש והנה רבינו ז"ל בפי"ג מהל' מעשר הי"ט כ' סתם דמה שעשה עשה והנה אשירי מנחות יש ליישב מה דלא חלק רבינו כמבואר בירוש' שם כיון דקי"ל דמשולחן גבוה קזכו הוה אינם שלו והיך מהני הקריאה אך י"ל דכיון דקי"ל דאין מנחה מן הטבל ואם הוא טבל לא חל עליו כלל קדושה ליקרב כמבואר בזבחים דף פ"ח ובתוספ' פ"ח ופ"י דמנחות ופסחים דף מ"ח וכ"כ בזה ודברי הירוש' י"ל דאתיא כרשב"א בתוספ' שם דס"ל דמביאין מנחות בטבלן ושפיר הוה מנחה אך ממעש"ש קשה. אך נ"ל דהא דאמרינן דלקוח בכסף מעש"ש פטור מן הדמאי זה רק מת"מ של דמאי אבל מעש"ש של דמאי שפיר צריך להפריש כיון דהוא שם אחד ולא אלים לבטל את החיוב וכעין דמבואר בירוש' כלאים פ"ד ה"ב ופ"ח ה"א אין דבר האוסר נעשה מחיצה להציל ובאהלות פי"ג מ"ו דאין העצם ממעט ע"י עצמות וע"ש בר"ש במ"ה ע"ש והנה בירוש' שם נקט או למעש"ש ורבינו נקט ומעש"ש וא"כ ע"כ לא מיירי בלקוח בכסף מעש"ש דזה לא פטור ולכך לא הביא זה ובזה נפרש לשון המשנה דמעש"ש פ"ד הנ"ל דמיירי שלקח באיסר מעש"ש סתם ור"ל כך דאוכל הפירות רק שצריך שישאר חלק אחד ממאה דהיינו שצריך להפריש עשרה לשם מעשר ראשון של דמאי והתשעה אוכל ואחד מניח בשביל ת"מ ואח"כ צריך להפריש מעש"ש דהיינו ט' דהוה ממה שהוא אוכל חלק אחד מי"א זהו שיטת ת"ק אך ב"ש ס"ל דהכל עשרה ר"ל כך דהנה מבואר שם בתוספ' פ"ג דב"ש ס"ל דהכל עשרה ר"ל כך דהנה מבואר שם בתוספ' פ"ג דב"ש ס"ל דמי שלקח מחברו כשהפריש מעשר ראשון אסור לאכול עד שיפריש עליהם מעש"ש דחיישינן שמא המוכר הפריש מעשר ראשון ולא הפריש מעש"ש וא"כ צריך להפריש מעש"ש על הכל וזהו ר"ל המשנה דב"ש אומרים הכל עשרה ר"ל דבין מעשר ראשון ובין מעש"ש צריך להפריש עשרה מזה הטעם וזה כונת הירוש' דשמואל אמר לא מצי תנינתא ר"ל כך כו' ר"ל דיאמר לב"ש חלק מה שצריך להפריש מעש"ש ממה שנשאר תחת ידו דהיינו צ"ט דעל זה לא שייך לומר חלק ברור דחלק העשירי ישאר לעולם ע"ש ואמר שם דב"ש כר"א דנאמן על הראשון י"ל דאינו נאמן על השני משום דס"ל הטעם כמבואר בירוש' דדמאי פ"ד ה"ד דלכך נאמן על השני נאמן על הראשון או משום שאינו חשוד להקדים או משום חזקה שהפריש ראשון דמה שני שאין לו בה טובת הנאה מפריש כ"ש ראשון ומביא ראי' דע"ה חשוד להקדים מדס"ל דא"צ להפריש מעשר עני של דמאי ומ"מ מעשר ראשון צריך להפריש הרי חזינן דחשוד להקדים ועיין בירושלמי תרומות פ"ג ה"ט בהך דר' ורשב"ג וט"ס שם וצריך לומר גבי הוציא להם מעשר ראשון כו' רשב"ג אומר א"צ כו' ת"ג בלבד ובסיפא צ"ל מעשר ראשון בלבד ומשום חששא שמא הקדים. ועיין בירושלמי פיאה פ"ח ה"ב במה דאמר שם מתניתין כר"א ר"ל מה דאמר דנאמנין על מ"ע כו' וקשה ניחוש דילמא קיבלה המ"ע מע"ה וע"ה לא הפריש מ"ר רק מ"ע וא"כ צריך להפריש ממנו דמאי וע"כ משום דאינו חשוד להקדים ותירץ דאין אדם עושה בדבר עבירה ר"ל כיון שעשה מעשה ונתן לעני בתורת מ"ע לא חיישינן שיעשה זה בעבירה ועי' בדברי רבינו בהל' מעשר פי"ב ה"ה מה דאמר שם לפיכך מי כו' ור"ל דכיון דאמר אלו מ"ר לא חיישינן דילמא פירות הללו אינם של מ"ר כלל רק הם טבל או חולין רק שעדיין לא הפריש מעש"ש וקמ"ל דנאמן לענין זה אבל מ"מ ת"מ צריך להפריש מהם אך זה רק אם הוא ישראל דנמצא צריך ליתנם ללוי ועל זה לא חשוד אבל גבי בן לוי שאמר פירות הללו הם מע"ר לענין שא"צ להפריש מהם ת"מ נאמן כמבואר בירושלמי פ"ח דפיאה והובא בדברי רבינו שם בהלכה ט"ו אבל להחשש שמא הוא מפירות שלא הפריש מעש"ש אינו נאמן דכיון דהוא א"צ ליתנם לאחר לא שייך בזה טעם הירושלמי הנ"ל וזהו שיטת רבינו ונ"מ דאם נתן ת"ג לכהן יכול הכהן לאוכלם דשוב אין בזה חשש וכן ר"ל הירושלמי פ"ד דדמאי והתוספתא הובא בדברי הר"א בהשגות גבי הוציא להם מעש"ש כו' אמר להם פדה הוא ר"ל שהוא אומר שהוא פדאם נאמן ר"ל ולא חיישינן שמא עדיין לא הפריש מעשר ראשון או שמא הוא טבל של מעש"ש אבל אם אמר להם פדו לי או פדו לכם ר"ל שהם יפדו לו או להם וא"כ לא נתן להם דבר שלם חיישינן שפיר שמא לא הפריש מהם מע"ר או שמא הוא טבל ור"ל בירושלמי שם דזה אתיא כר"א ודחה שם. אך בה' במעש"ש שם אזלי לשיטתם דס"ל דלקוח בכסף מעשר א"צ להפריש דמאי ורק ת"מ אבל מעש"ש צריך להפריש רק דזה ס"ל דמ"מ על העשרה שצריך להפריש מעשר ראשון א"צ להפריש מעשר שני דזה הוה תקנה דהלוקח דמאי מאה צריך להפריש ט' מעש"ש וא"כ נמצא מפריש רק חלק י"א רק זה ס"ל דהא דקי"ל דלקוח בכסף מעשר פטור מן הדמאי זה רק כשלקח בכסף מעש"ש של ודאי אבל כשלקח מכסף מעש"ש של דמאי לא פטור מדמאי דזה רק חומרא בעלמא וחומרא א"א שיהי' עי"ז קולא ועיין בנדה דף ס' ע"א דאין תולין כתם בכתם אפי' למ"ד דלא דתלינן משום דמעיינה פתוח דזה ודאי לא שייך גבי בעלת כתם דזה רק תקנה לא משום ראיי' כמש"כ ואף למ"ד משום דלא מקלקלה מ"מ לא תלינן מחמת זה וכן מפרש הירושלמי חלה פ"ג ה"ב הך דנדה דף ו' ע"ב במה דאמר שם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה כו' ר"ל כך דאם זה הספק מטמא אף קודם גלגול אז שפיר תעשה בטומאה אבל אם נולד טומאה רק שא"א שיטמא רק לאחר גלגול משום מעלה דטבל אז תיעשה בטהרה אף שא"א שתנתן לאהרן מחמת טעם זה דהמעלה שלה א"א שיהי' חסרון וזהו כונת רבינו פ"ח מהל' בכורים ה"י גזרו על ספיקו כו' ע"ש ובזה יתבאר ג"כ כונת הירושלמי בחלה שם פ"ג ה"א על הך מחלוקת דראב"ע ורבנן אם יכול להפריש תרומה שתכף יתבטל ואמר שם דגבי טמאה לא מהני זה אף אם יש בו כדי להעלות וט"ס שם וצ"ל וחד אמר מכיון שזקוק להעלות כמי שיש לו פרנסה כו' ר"ל כך דכ"כ בזה דכל דבר תיקון והפרשה שע"י דיבור צריך שיהי' חל על איזה דבר דאל"כ הוה כמו מפריש לאיבוד כמבואר במנחות דף ע"ד וכ"מ ובירושלמי פ"א דדמאי ה"ב מהו להפריש כ"ש כו'. ועיין בשבועות דף כ"ח ע"א גבי אכלו כולו דאין נשאלין דאין על מה לחול וברש"י נדרים דף ע"ט ע"א גבי נשאלין דהיכא דקליש הדבר לא מהני שאלה וע"ש בירושלמי פ"ו ה"ח דאמר שם דנדרים לא הוה דבר שיש לו מתירין מטעם דעוקר הנדר מעיקרו ר"ל וא"כ עי"ז נעשה שלא הי' שם איסור מעולם וא"כ לא מיקרי היתר וכעין מש"כ התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב ע"ש ואמר הירושלמי דאינו עוקר רק מכאן ולהבא ר"ל דזה לא הוה בגדר טעות רק בגדר דין ועיין מש"כ הר"ן ז"ל דף כ"ב ע"ב גבי הך דר"ס ושם דף ס"ז ע"א אך גמרא דילן לא ס"ל זה כמ"ש התוס' נזיר דף כ"ב ע"א ד"ה מ"ז ושם דף ל"א ע"ב וכ"כ בזה בח"ב בהל' שבועות ובאמת זה ר"ל בגמרא דנדרים דף נ"ט ע"א מה דמחלק שם בין תרומה לנדרים מחמת דזה מצוה לשאול ור"ל כך דאם נימא דבטל א"כ לא חל כלל השאלה דאין על מה לחול וע"י שאלה יהי' הדבר כמו שלא הי' מעולם ואמר דכיון דיש מצוה שפיר ישנו להדבר ושפיר שייך שאלה ומיקרי יש לו מתירין כיון דעי"ז קיים המצוה וגבי תרומה לא שייך זה ומ"מ י"ל דישנו בכלל שאלה כיון דצריך להעלות אחד ממאה. ועיין בירושלמי ערלה פ"א ה"א ובהך דשבת דף קמ"ב ע"א דמשמע שם דבשעת העלאה אז חל הקדושה שיש עלי' ואם עי"ז יהי' מועיל שאלה קודם העלאה ועיין בדברי רבינו בפיהמ"ש כלים פי"ד מ"ז דנראה שם דס"ל דגבי כלי מתכות כיון דקי"ל דאם נשברו ותקנם חזרו לטומאתן הישנה מהני עליהם הזאה אף בשעה שהם שבורים אך רבינו ז"ל בפי"ב מהל' כלים לא ס"ל כן ועי' בסוכה דף ט"ז ע"א בהך מחלוקת דמיטה דאינה מיטהר רק חבילה וכן מבואר בתוספתא שם דלא כפי' התוס' ובהך דפסחים דף ק"ט ע"ב גבי שולחן אם מהני טבילה בשעה שהוא פרוק ובחגיגה דף כ' ע"ב גבי מתיר כו' וטובל ושבת דף נ"ח ע"ב גבי זוג ועינבל ובמ"א אבאר זה וזה ר"ל גם כן הירושלמי דחלה הנ"ל דהטעם דלא מהני הך הפרשה כיון דתכף יתבטל אך ר"א ב"ע ס"ל כיון דמכל מקום צריך להעלות הוה כמו שיש לו פרנסה אך זה דוקא גבי תרומה טהורה אבל גבי טמאה כיון דבאמת א"צ להעלות כלל עיין תוספות בכורות דף כ"ב ע"ב רק משום לא פלוג א"א שעי"ז יהיה אפשר לתקן ועיין מנחות דף ק"א ע"א גבי עצים דא"א שיכול לפדותם אם נטמאו כיון שעיקר טומאתם בא ע"י קדושתם וכ"כ בזה. וכה"ג אמרינן בירושלמי דמאי פ"א ה"ג גבי מדומע דעל דעתי' דר"י דס"ל דזה לא הוה בגדר גזירת דמאי סאה תרומה שנפלה למאה אף דיש תקנה דצריך לעלותה בגדר קדושה מ"מ צריך להפריש ממנה דמאי ואין עלי' קולות מדומע זהו ר"ל המשנה דמעש"ש אך ב"ק שם פליג וס"ל דאף לקוח בכסף מעש"ש של דמאי לא גזרו עליו דמאי ולכך אמר דהכל דבין בדמאי בין בודאי א"צ להפריש רק חלק י"א וכן בירושלמי פ"א דדמאי ה"ג שם הוה זה בעיא שם אם קאי על כסף מעש"ש ודאי או דמאי ע"ש וט"ס ונהפך או יש לפרש דקאי אברייתא דאם קרא שם חל ואמר דזה רק אם הוא כסף מעש"ש של דמאי ולא של ודאי דדמאי י"ל דאין עליו שם ממון גבוה עיין מעש"ש פ"ג מ"ג דיכול ליתנו לע"ה ודמאי פ"א ה"ב דאין לו חומש וכ"מ. וזה ר"ל הירושלמי ספ"ה דדמאי הנ"ל דלכך מותר לאכול הת"מ דהוה כמו מדומע ושאר דברים הנ"ל דפטורים מן הדמאי וזהו כונת הירושלמי חלה פ"ד ה"ו במה דהקשה שם דלמה נקט ת"מ של דמאי הא גם של ודאי כן יכול להפריש מן הטהור על הטמא ותירץ דלא ר"ל בת"מ של דמאי רק דר"ל בת"ג ובספק והקשה דא"כ איך יכול להפריש מספק על ספק הא הוה תרומה ולא תאכל דשוב לא שייך הך תירץ הנ"ל ותירץ שם דהא דיכול להפריש ת"מ מן הטהור על הטמא זה כדי שיהי' נתון לאהרן הכהן בכהונתו כמבואר בירושלמי רפ"ב דתרומות וזה שייך רק אם רוצה לאוכלה אבל לשורפה לא וא"כ גבי דמאי דהוה פירות ע"ה הוה אמינא דאסור כיון דאינו עומד רק לשרפה קמ"ל. עכ"פ חזינן דהפרשת דמאי הוה בגדר תקנה ודין ולא מחמת חשש וזה רק להך מ"ד אבל למ"ד במנחות דף ל"א דלא ס"ל כן הוה זה בגדר חשש וכן נ"מ למה דמבואר בדברי רבינו פי"ג מהל' מעשר הי"ט דאם תיקן את הדמאי בודאי דמשמע אף לענין המעשרות ג"כ לא עשה ולא כלום ר"ל שהפריש מעשר בגדר ודאי ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספתא שם הובא בדברי הר"א ז"ל בהשגות דר"ע ס"ל דגם המעשרות אינו כלום דזה לא הוה רק תקנה והוא סבר שהוא מחוייב עפ"י דין וכ"כ בזה ור"י ס"ל כהך מ"ד במנחות דף ל"א דזה הוה גדר חשש ולכך הוה המעשרות מעשר כדין וי"ל הטעם משום דר"י חייש למיעוט עיין יבמות דף ס"ז ע"ב ותוס' שם דף קי"ט גבי רוב ע"ה ותוס' בכורות דף כ' ותוס' נדה דף ל"ב ע"א ועיין בר"ן שבת פי"ט כתב שם דר"י לא חייש למיעוט שמא נולד מהול אך הא ביבמות מבואר להיפך ובזה א"ש הך דאמרינן בברכות דף נ"ג ע"א דלר"י תרי מיעוטי מצטרפי והוה רובא ועיין תוס' ב"ב דף צ"ג ע"א דמבואר שם דלא הוה רק מחצה על מחצה ועיין בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ה גבי דבלה וט"ס שם וצ"ל שאין הכל דורסים כו' דאל"כ הא תרי מיעוטי מצטרפי ועיין מש"כ הר"ן ז"ל חולין על הך דדף ס"ג ע"ב גבי ביצים מן העכו"ם דתרי מיעוטי מצטרפי ע"ש אך מהך דיבמות דף קי"א ע"ב גבי קטן שבא על הקטנה דמבואר שם דרק לר"מ חיישינן ואמאי הא הוה תרי מיעוטי שמא הוא סריס והיא איילונית וע"כ דלא מצטרפי וא"כ קשיא מהך דברכות דף נ"ג ע"א הנ"ל וע"כ משום דשם לר"י לשיטתי' דס"ל דחיישינן למיעוטא וכמש"כ. וכן נ"מ למ"ש התוס' בכורות דף י"ב ע"א דהא דקי"ל דרוב ע"ה מעשרין זה רק בלוקח ממורח ע"ש ולכאורה דבריהם תמוהים הא מבואר להדיא ביצה דף ל"ה ע"ב דאף בדבר שלא נגמרה מלאכתו אין מעשר רק דמאי ע"ש אך י"ל כמש"כ דהתקנה שאמרו רוב ע"ה מעשרין בגדר דין לא הוה רק אממורח ושאר הוה בגדר חשש אך באמת בירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד גבי הלוקח תמרים מבואר שם דלרבנן דאמרי דלא קבע המקח מעשרן ודאי ואח"כ גרס שם בשם חילפיא דאוכל מהם עראי ומתקנן דמאי כצ"ל והקשה ממ"נ ותירץ דכיון שיודע שביתו טובל ר"ל דזה לא הוה כמה שהכניסו במוץ כמש"כ התוס' ע"ז דף נ"ו ע"א ומנחות דף ע"ז ע"ב וכ"מ לכך מפריש מתחילה וא"כ לא מפריש רק דמאי וע"ש בירושלמי פ"ג ה"ג גבי כלכלה ולקמן בהל' מעשרות אבאר זה. וכן בהך מחלוקת דחולין דף ג' ע"ב גבי רוב מצויין אבל שחיטה מומחין הן ר"ל ג"כ כך אם זה הוה בגדר בירור או רק אומדנא ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ב דקדושין דף נ' ע"ב ע"ש גבי סבלונות ותוס' בכורות דף כ' ע"ב. גם י"ל דטעם דהך דתמורה דף ח' ע"ב הנ"ל דסבר הישראל כיון שלקח הבכור מיד כהן פקע ממנו הקדושה וכעין הך דאמרינן בבכורות דף כ"ז ע"א גבי מתנות כהונה ע"ש ולכך יש חשש שמא יעשה בו מום וגבי מעשר בהמה אף כהן נאמן כמבואר שם דף ל"ו ע"ב הכל נאמנין וכן דייק רבינו בפ"ו מהל' בכורות ה"ט והוה בגדר נאמן לא רק שלא גזרו ולכך לא מייתי בגמרא שם דף ל"ה ע"ב מהך משנה וע"ש דף ל"א ע"א. עכ"פ חזינן דאם עשה בשל אחרים לא קנסוהו וכאן קנסו אותו וצ"ל דכיון דאף בלא אונס צריך אמידה כמבואר בהלכה ה' וא"כ נמצא זה מסור לב"ד וכאן אמדו אותו בכך וכעין זה כ' במה דאמרינן בב"ב דף כ"ג ע"ב גבי רוב וקרוב וע"ש בתוס' מ"ש מהך דנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד אך שם ר"ל כך דכיון דצריך למדוד מודדין לעיר שיש בה ב"ד ונ"מ דאם נמצא ההרוג בתוך העיר ממש אם נימא דמביאין עגלה ערופה עיין בתוספתא דסוטה דנראה דא"צ להביא עגלה ערופה וביומא דף כ"ג לא נראה כן אז אין מודדין לעיר שיש בה ב"ד דכיון דאז אין שייך כלל גדר מדידה. ובזה א"ש שינוי הגירסות שבין גמרא דילן בסוטה דף מ"ד ע"ב דנקט לה בתרי בבי ע"ש בדף מ"ה ע"ב ובירושלמי דנקט לה בחד בבא הך דעיר שאין בה ב"ד משום דנ"מ דהיכא דא"צ מדידה אז לא היו עורפין כלל והך דמכות דף י' ע"ב דהוה מחלוקת דאמוראי גבי עיר שאין בה זקנים שם לא קאי כלל אב"ד כשיטת התוס' רק דר"ל זקנים בעלמא וכמבואר בספרי פרשת שופטים פסקא ר"ט דאפי' מאה וב"ד הוא כג' כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"ט ה"ד וע"ש בה"ג דהביא ג"כ הספרי ועיין תוס' סנהדרין דף י"ד ע"א ד"ה ועריפת וגם נ"מ אם בעינן הב"ד של העיר עצמה ולכך מדייק שם במכות העיר ההיא ר"ל דוקא של אותה העיר וכן כונת הספרי שם פסקא ר"ז דמצוה בזקני העיר ההיא אבל ודאי ב"ד מעכב וכן ר"ל הך דמכות שם גבי בן סורר ומורה וכן הוא בתוספתא פי"א דסנהדרין ועיין בהך מחלוקת דתוספתא דסוף נגעים ובאדר"נ פ' ל"ה אם עושין בן סורר ומורה בירושלים דליכא עירו ע"ש. עכ"פ היכא דצריך פעולת ואמידת ב"ד י"ל דהכי אמדינן וה"נ כן גבי לקט דאז אמדינן כך דכל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים ויש שם לקט על זה וכעין זה כתבתי בהל' ערכין דס"ל לרבינו גבי ירושה דאף היכא דהוה רק ירושה דרבנן יש עליהם שם ירושה ולא מתנה מחמת הך דמבואר בספרי פ' פנחס דהתורה מסרה דין ירושה לחכמים חל על זה שם ירושה וה"נ כן ועיין תוס' גיטין דף ט' ע"א שכ"מ שכתב כו' דאינו חוזר בעבד משום דדעתו הוה כתקנת ב"ד ובדברי רבינו בהל' זכי' פי"ב הי"א דב"ד אין יכולין להגבות חוב או כתובה מנכסים שכ' שיהי' אחריו לפלוני ומ"מ גבי בעל אין הדין כן דזה הוה גדר ממילא ולא סיבה. ועיין בדברי רבינו בהלכות חמץ ומצה פרק ד' הלכה ג' במש"כ שם אם קנסינן לאסור חמץ של גוי המופקד אצל ישראל ובאהלות פי"ג מ"ג גבי החורש את שאינו שלו דאינו עושה בית הפרס וע"כ צ"ל כמש"כ:

3 פסחים פתח ↗

אָמַר מָר זוּטְרָא: לָא לִימַחֵי אִינִישׁ קִדְרָא בְּקִמְחָא דַאֲבִישֻׁנָא, דִּילְמָא לָא בְּשִׁיל שַׁפִּיר, וְאָתֵי לִידֵי חִימּוּץ. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא לִיחְלוֹט אִינִישׁ

16 לא לימחי איניש קדרא - שמעבין תבשיל הקדירה על ידי שממחין קמח לתוכו ואפילו בקמחא דאבישונא שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה אפילו הכי לא ליעביד:

17 דילמא לא בשיל שפיר - לא נעשית קלי כל צורכה בתנור ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה בקערה היא מחמצת ועוד שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח:

18 לא ליחלוט - ברותחין:

2 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה דילמא לא כו' ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה כו' וכצ"ל. ונ"ב אין לפרש דאפילו היה נותן בתחלה ברותחין אפ"ה אח"כ מחמיץ בקערה ולא דמי לחלוט שמחליט שהרתיחה מבטל כח החימוץ מיד אבל הכא שכבר נתייבש אלא שאינו מתייבש יפה א"כ ג"כ אינו נחלט ויכול אח"כ להחמיץ בקדרה כי אין זו סברא ועוד לישנא דטורפה אינו מיושב והל"ל וכשהוא מערה לקערה ע"כ נראה דטעות סופר הוא והכי הוא שכשהוא טורפה כו' כלומר למה הוא מחמיץ בתבשיל לפי שכשהוא טורף הקמח עם מים או ציר מתחלה בקערה טרם שנותן לקדרה הוא מחמיץ וכן מצאתי בספרים אחרים:

« רש"י על פסחים ל״ט ע״ב:ט״ו רש"י על פסחים מ׳ ע״א:א׳ »